חדשות

 
top box border

סיפורי ראשונים

על ההסטוריה של ענף הדבורים בארץ: בעיות וסיפורים הקשורים בענף

על ההסטוריה של ענף הדבורים בארץ: בעיות וסיפורים הקשורים בענף
ע"פ סיפורו ובאדיבותו של משה פאר, דבוראי, בן לשושלת מגדלי דבורים מנס ציונה שליקט את החומרים מספרו של בן נריה ומתיעוד במשפחתו: לרר- פצ'ורניק
-עובד לאתר מועצת הדבש ע"י לאה (ליליק) זקס

 

 

1. חלוצי הענף – בני משפחת לרר
תחילתו של ענף גידול הדבורים בארץ ישראל בנס-ציונה היא ואדי חאנין[ל.ז.1] .
חלוצי הענף היו בני משפחת לרר. הכוורן הראשון היה משה לרר, בנו בכורו של ראובן לרר.  
מלאכת גידול הדבורים לא פסחה  על הבת פנינה[ל.ז.2]  שהייתה יוצאת לשדה לעבוד עם האח משה ולעזור לו ברדיית הדבש.בביתם של משפחת לרר גר גם אחיינו של ראובן לרר, נער צעיר - ברוך משה פצ'ורניק.  
מדי פעם יצא לשדה לעבוד ולעזור למשה לרר וכך למד את מלאכת גידולה הדבורים. כשגדל היה ברוך משה  בין החרוצים בענף, ברישומים ששרדו מימים עברו ונמצאים היום בארגון מגדלי דבורים, ניתן לראות שברוך משה  ידע להפיק דבש בכמות גדולה יותר מאשר רוב המגדלים, והיה המגדל הגדול בזמנו.על מנת להתקיים ולשרוד בימים ראשונים וקשים אלו, כאשר כל האזור היה שומם  היה צורך בחוש הישרדות מפותח. משפחת לרר-פצ'ורניק התברכה בחוש כזה, ובזכותו שרדו. הם ידעו לנצל את כל המשאבים המצומצמים אשר עמדו לרשותם.
בעיות לא חסרו חלקן ממשיכות להעסיק את הענף גם כיום. לחלקן נמצאו פתרונות ואחרות צצו במקומן.
 
הסיפור הבא מדגים בעיה שנבעה מבורות שמולה נאלצו להתמודד והיא גם דוגמה לחיכוכים עם ערביי הסביבה:
 
נכדתו של ראובן לרר, בת שבע דורפמן, מספרת:
יום אחד הוגשה תלונה לבית הדין ביפו ע"י קבוצת ערבים. בתלונה היה כתוב לאמור:  
"ראובן לרר, מגדל דבורים, שם את הכוורות בפרדסים שלנו, הדבורים אוכלים את לשד הפריחה של עצי ההדר, ומכיוון שכך, היבולים דלים והרווחים אפסיים.
יש להעניש את ראובן לרר ולחסל את הדבורים, העוינות את פרנסת הערבים".

בית הדין ביפו קיבל את העתירה וחייב את ראובן לרר לשלם פיצויים גדולים. ראובן לא יכול היה לשאת בהוצאות הכבדות, ולכן פנה לקונסול האוסטרי, וזה הגיש ערור בפני בית הדין העליון בקונסטנטינופול  (על הממלכה העותמנית שולט המלך עבדול חמיד).
הענין נמשך שנתיים, ההוצאות הכבדות העיקו מאד על המשפחה. היוכלו להמשיך בגידול דבורים אם לא?
התביעה נגד ראובן לרר נשמעה בפני חכמי הדת המוסלמית. ראובן לרר לא הכחיש ששם את כוורותיו בסמוך לפרדסים.
לפיכך כל הדיון הצטמצם בשאלת רישום הנכסים. הערבים היפנו את בית המשפט למג'לה הדן על זכיית הרבים מן ההפקר, ושם כתוב.
"דבורים שבאו ונחו בגנו של אדם, הרי הדבש שהפרישו הדבורים נחשב בכלל פירותיו של הגן, והוא קנינו של אותו איש, ואין לאחר חלק בו: ויש לתת מעשר לאוצר המלכות".
הקונסול האוסטרי, פנה לחכמי הדת המוסלמית, וביקש מהם לקרוא עוד פסיקה שבה כתוב: "דבורים שנאספו בכוורתו של אדם, רואים אותן כרכושו: וכן דבשן". וכך אמר הקונסול האוסטרי. "הדבש שייך לערבים. אדרבא, תפסו את הדבורים ורדו את הדבש במעופן, שכן קניינם הוא. אך ברגע שנאספו בכוורתו של ראובן לרר , הרי בהתאם לחוק רכושו הן וכן דבשן". ועוד הוסיף הקונסול, ואמר "נחיל דבורים שיצא מכוורתו של אדם ושכן בביתו של אחר, ולקחו בעל אותו הבית, יכול בעל הכוורת לדרשם מידו".
מיד פנו הערבים אל חכמי הדת ואמרו: כוורות אלה שונות הן מכוורות הפלחים שלנו. יום הן כאן ומחר הן שם.
בפריחת ההדרים, כשריחם המשכר של הפרדסים מגיע עד יפו, היה ראובן לרר מביא את הכוורות. משקמלו הפרחים, בימים החמים  ביותר של השנה, היה רודה את הדבש. ומיד היו הכוורות על הגמלים בדרכם למקום אחר.
כעבור שנתיים מיום הגשת התלונה הגיעה הפסיקה, הדבורים אינן מזיקות לפרי, להיפך , הן מפרות את הפריחה ומגדילות את היבול.
השמחה במעונו של ראובן לרר הייתה רבה.

חזרה למעלה


2. ראשיתה של אגודת מגדלי הדבורים


 אגודת המגדלים בארץ ישראל הוקמה בשנת 1918 בזכותה של פנינה פצ’ורניק[ל.ז.1] .  
הרקע להקמת האגודה היה עם כניסתו של הצבא הבריטי לארץ ישראל בשלהי מלחמת העולם הראשונה.
בעקבות כניסת הצבא הבריטי הוכנסו ארצה סוכר זול וריבה שיוצרה מסוכר ומפירות. מחיר הדבש צנח ועמו רווחיהם של מגדלי הדבורים.
משה לרר וגיסו, ברוך משה פצ’ורניק , היו מגדלי הדבורים הגדולים ששמם יצא למרחקים הודות לאיכות הדבש שהפיקו. הם היו קשורים גם עם השכנים הערבים בכל הקשור לשיווק דבש.
אולם, שאר מגדלי הדבורים מנס-ציונה ומן הסביבה שנותרו בלא אפיקי שיווק, שיגרו קריאה נרגשת לפרל (פנינה)שנודעה באישיותה החזקה ובהשפעתה הרבה, שתסייע במציאת פתרון לארגון השיווק ולחלוקה באופן מסודר. ואכן, בזכותה של פרל הוקמה אגודת מגדלי הדבורים.
היא זאת שחשבה על איחוד על מנת לשמור על יציבות המחיר. לפי המלצת פנינה פצ’ורניק, בתו של מייסד המושבה, בראש השנה תר"פ, מונה יעקב לרר ליו"ר הארגון וכך נכתב בפרוטוקול:
המתבונן היום יכול לחוש את גודל הצעד הכללי ואת החשיבה.
 
 [ל.ז.1]בשנת  1889 ביקרו ראובן ובנו בכורו משה בארץ הקודש כדי לבדוק רכישת אחוזה בואדי חאנין.
הבן משה נשאר באחוזה עם פועל סודאני מקומי וראובן חזר לאודסה על מנת להעלות את בני המשפחה.
 [ל.ז.2]אשר לזכותה ניתן לזקוף בדיעבד את הקמת אגודת מגדלי הדבורים, שהיתה האגודה החקלאית הראשונה בארץ ישראל והקמה ב1918
 [ל.ז.3]נפטרה בשנת 1966 כסבתא רבא ולה נכדים ונינים.

חזרה למעלה


3. אברהם פאצ'רניק - תחילת דרכו המדעית – במכוורת
 

אברהם פאצ'ורניק [ל.ז.1] (נינם של פייגה וראובן לרר) החל לעבוד במכוורת. הנסיעה למכוורת הייתה בעגלה רתומה לחמור הלבן הגדול, והיוצאים לעבודה לא הספיקו
לבקר מספר גדול של מכוורות ביום אחד. העבודה הייתה  שבלונית, והילד, אברהם חיפש אתגרים. את צעדיו הראשונים בשטח המחקר עשה אברהם בביתה
של פייגה לרר, שם קיבל בקבוקים מבני המשפחה וחומרים  מרוקח המושבה ורדי, והחל בניסוים מדעיים בגיל צעיר.


 [ל.ז.1]לימים חוקר במכון וייצמן.
ראו כתבה בשם:האיש שרצה להפוך זהב לכספית.
שם: " פצ'ורניק: "הקשבתי לשיחתם ולא הבנתי מלה, עד שהחלו לדבר על התנהגות חומרים בתמיסות מרוכזות. בזה אני מבין. הצעתי להם להמיס חומרים בדבש, וסיפרתי להם כל מה שאני יודע על תכונותיו המופלאות של הדבש ועל חיי הדבורים"
 http://wis-wander.weizmann.ac.il/site/he/weizman.asp?pi=439&doc_id=2513&interID=1018&sq=1018

חזרה למעלה
 
4. יהושע והדבורים

 

יהושע בנם השני של פרל וברוך משה  למד בצעירותו בבית הספר בנס-ציונה והמשיך ללמוד שתי כיתות בשכונת עזרא ביפו. היה תלמיד חרוץ ושקדן.
בתקופת לימודיו בבית הספר ביפו, השתכן בביתו של ראובן לרר ביפו. עוד בצעירותו התמחה בנושא גידול הדבורים, מקצוע שלמד במשפחה.
הוא הכיר את הנושא היטב לכל תחומיו והודות לכך הפך להיות הכוורן הגדול בארץ ישראל ובעל תפוקת הדבש הגדולה ביותר. אחד מחידושיו הראשונים היה להכין במו ידיו את המסגרת. צדדיהן היו בצורת כינור, בכדי לאפשר מעבר נוח לדבורים ממסגרת למסגרת.

 

 
הרחבת המכוורת התבססה בתחילתה על קניית כוורות מכוורנים בהרי יהודה, לשם נסע  רכוב על חמור.
היה לן בבית הארחה (מאדאפה) ערבי.
הוא ידע לבחור את הכדים שבהם  היו הדבורים החרוצות יותר, לארוז את הכוורות ולהעמיס על גמלים, לפרוק אותם, ולאחר מנוחה של יממה לחתוך את החלות העגולות הדבוקות לכד, להתאים אותן למסגרות. לקשור בחוטי ברזל ולבנות נחיל חדש. לפעמים איבד את דרכו לנס-ציונה כשהוא רכוב על חמור בגשם שוטף בדרך מהרי יהודה לנס-ציונה. יהושע סמך על חושו הטבעי של החמור והניח לו לנוע כרצונו. וכך חזר הביתה בשלום עם שיירת הגמלים
הנושאת את כדי הדבורים. ברבות הימים למד יהושע לגדל נחילים, ללא צורך לקנות כדים.
המכוורת צמחה והתפתחה, בעיקר על-ידי רכישת ציוד ממגדלים שזנחו את המקצוע.
 
ראובן הבן כתב:
"אבי יהושע היה איש עבודה, גיבור, טוב-לב אציל נפש ונוח לבריות. משסיים את יום עבודה בשדה, וחוזר לחצר למחסן הרדייה הישן, היה אבא יורד מהאוטו, משאיר אי אלו הוראות לעובדים, נכנס הביתה, מקבל כוס תה מאימא, שוכב לנוח על הספה ונרדם לחמש דקות. אבא קרא לאותן חמש הדקות "הדרימל".
לאחר המנוחה  חזר למחסן והמשיך בעבודתו עד לשעות הלילה המאוחרות. אבא נחשב למגדל דבורים מעולה, אליו עלו לרגל כוורנים לקבל עצה והדרכה או הנחיות בכל הקשור לענף גידול הדבורים. שמרן היה מטיבו, לא נתן לאף אחד לעבוד בצורה מקצועית ולהתקדם, רק לעסוק בעבודה פשוטה למשל לתת עשן, לכן היה  היחיד שהחזיק במכוור (כלי המשמש להוצאת חלות הדבש מהכוורת)."

חזרה למעלה


5. העברת כוורות – מסיכוני המקצוע
"באחד הבקרים הנוראים,  אני זוכר, כי בשעה חמש בבוקר שמעתי דפיקות בדלת הבית. היה זה אברהם בוקסר שעמד בפתח דלת ביתנו, הוא החל להתלחש עם אבא ומסר לו את הידיעה המצערת "מכונית עם כוורות דבורים של משפחת ארליך התהפכה בסיבוב גן יבנה, בנם בן  ה-17 שוכב מת מתחת לכוורות".
הכוורות התהפכו לתוך פרדס שבו היו קונצרטינות של הצבא הבריטי. לכן היו צריכים להרים בזהירות כוורת אחר כוורת, ואם לאחד המחלצים הייתה נקרעת החולצה או המכנסיים בגלל גדרות התיל הוא היה חייב לברוח, כי הדבורים התנפלו על אותו קרע בבגד ודרכו היו נכנסו ועקצו את הגוף.
 
וכך מספר אברהם בוקסר  את הסיפור הטרגי של אברהמה ארליך:
הימים ימי סוף האביב, ראשית הקיץ. סוף רדיית ההדרים. ברקע מלחמת העולם השנייה, והפחד מחדירת אווירונים גרמניים לשמי המדינה, בייחוד בשעות לילה.
השנה 1942 , הדבורה השלטת מגזע סורי מקומי, רגזנית מאד. במכוורת של ארליך עובדים האב זאב והאחים אברהמה ויעקב. עם תום ימי הרדייה הגיע שלב הנדידה מאזור הפרדסים שבהם הסתיים פריחת ההדרים, למרעה הקיץ. זאב היה נוהג, בדרך כלל, להזמין את אברהם בוקסר להובלת הכוורות, אבל הפעם, ביוזמת הבן יעקב,חרגו ממנהגם והזמינו את אשר אשרוב מבית חנן להוביל את הכוורות. כיוון הנסיעה היה לגן יבנה, למרעה קיץ. ההובלה הייתה בלילה, כפי שנהוג היה באותם הימים,
והנסיעה הייתה  באורות מצומצמים,  חריץ קטן בפנס הגדול, בשל הפחד מהפצצות הגרמנים.
לאחר העמסת הכוורות יוצאים לדרך. זאב ליד הנהג, ואברהמה הבן יושב גבוה על הכוורות, ובצד השני יעקב, הבן השני. לפני הכניסה לביצרון היה באותם הימים סיבוב של תשעים מעלות, הנהג שלא הכיר את הדרך לא האט והרכב ירד לשולים והתהפך.
יעקב שישב על הרכב עף לכוון אחד, ואברהמה לכיוון השני. הרכב המשיך להידרדר וכך מחץ את אברהמה. יעקב שראה שאין אפשרות לחלץ את אחיו, רץ להזעיק עזרה, ובחצות הלילה הגיעו לביתו של אברהם בוקסר, שהיה דמות ידועה בהגנה. אברהם פתח את הדלת ובפיו שאלה: "האם ירו עליכם"? ורץ אל הרובה שבארון ויעקב מעכב בעדו, ובפיו "בשורת איוב" אברהמה נהרג, בוא מיד  לחלץ את הכוורות,  השחר עומד להפציע ויש חשש שכל הדרכים תחסמנה, והסכנה מרובה".
אברהם פצ’ורניק מוסיף, " אני זוכר את אותו לילה, בו דפקו בדלת ביתנו ופנו לאבי, שהיה המומחה לגידול דבורים וביקשו ממנו עזרה. אבי יהושע לבש שני סרבלים.
טרם ראיתי אותו כך: אבא היה נוהג לעבוד ללא כפפות ולא פחד מעקיצות. שני הסרבלים נועדו להגן עליו בלילה כאשר הדבורים רגזניות פי כמה כשהוא יצא לסדר את הכוורות
אבא חזר בבוקר וסיפר כי קיבל  כ - 500  עקיצות. הוא שכב במיטה ובמשך יומיים קדח מחום. הודות לבריאותו וחוסנו הגופני נותר בחיים מן העקיצות".
 

ועוד על הקשר בין הגמלים והכוורות:  קבלן נדידת הכוורות עם גמלים היה עבדאללה קודקוד, אשר גר בכפר מרר. הטענת הכוורות התבצעה אחרי שקיעת החמה.
הגמלים הסבלניים כרעו ברך, ועל כל גמל הוטענו שלוש כוורות מכל צד ואחת על גבו. כל הכוורות נקשרו בחבלים והגמלים נקשרו זה לזה כאורחה.  
בעל הגמלים השמיע בקול גרוני מוזר פקודה "קדימה" והאורחה נעה בליווי צליל הפעמונים העדינים הקשורים במחרוזת תכלת לצווארו הארוך של הגמל, זזה כל האורחה, להרי יהודה או לדרום, או ליפו, ובראשה מוביל  רוכב על חמור.
אין לנו לקנא בהרפתקאותיהם הרבות והחמורות של הכוורנים  במסעותיהם הליליים. אם גמל, גדול חיות הבית, נעקץ על ידי דבורה, ולו גם הקטנה שבהם, נטרפה עליו דעתו והשתוללות סיכנה את כל האורחה.
יום אחד נעקץ גמל בעת שהעמיסו גמלים לשם העברת הכוורות, כאשר זה עתה נקשרה החבילה  עם הכוורות על גב הגמל, עם קפיצתו הראשונה הענקית, התפרקה החבילה והוא כמוכה שיגעון דהר לעבר גדר התיל, שנתמכה בעמודים חזקים ויציבים העשויים עץ ואלה הועפו אל-על כגפרורים. המטורף, כשהוא זב דם ממשיך בקפיצותיו עד המושבה והקים מהומה רבה.

חזרה למעלה

 
6. המלחמה בצרעות
עד שנות השבעים סבלה המכוורת קשות מהצרעות - "הדבור המזרחי". יהושע היה מסתובב במכוורת ולפי מעוף הצרעה היה צועד בעקבותיה עד שמצא את הקן.
אם הקן היה ממוקם במקום שנוח להחדיר בו רעל, היה מחסל את הקן מיד. כפית ציאניד והקן היה מחוסל לזמן קצר, עד להמתת כל הצרעות. היו קינים שהגישה
אליהם הייתה קשה ושונה, קינים אלה סומנו, ובלילה חזר אליהם והשמידם  בשרפה בעזרת הפרימוס הידני. עבודה  זו דרשה מיומנות וכושר ניווט שבו הצטיין יהושע .
 
ועוד על המלחמה בצרעות: מספר ראובן, הבן של יהושע.
"למשפחת פצ’ורניק היו כמה קבוצות של כוורות דבורים בפרדסי בית עובד  וכפר אהרון. הצרעות (דָבוּרים בשפתנו) החלו להציק לכוורות.
היינו צריכים לנקוט בצעדים שונים על מנת להשמידם, אחרת הם היו מחסלים לנו כמאתיים עד שלוש מאות כוורות. בניתי שלושים כלובים מפחי דבש ריקים.
בחלק התחתון של הפח יצרנו מרשת צורת משפך שנכנס פנימה לפח, את החלק העליון של הפח, כיסנו במסגרת עץ ורשת. תפקידי היה כל בוקר,
לעבור בכל שלושים הכלובים שהיו מפוזרים בקבוצות הדבורים, לשים פיתיון מתחת לפח שהיה מוגבה מעל האדמה בכמה סנטימטרים,
לדאוג ולראות שצרעה אחת שתיים יכנסו לכלוב פנימה. הצרעות הראשונות שנלכדו גירו את אחיותיהן להיכנס יותר מהר. אחר הצהרים הייתי עובר בכל קבוצה,
מרכז את הכלובים עם הצרעות החיות, מדליק בתוך פח עם אש, שם כל כלוב מעל האש, שהייתה עולה מעלה צולה את הצרעות ושורפת את כנפיהן.
פעם ניסתי לספור כמה צרעות יש בכלוב לאחר ששרפתי אותם, ספרתי כמות של למעלה מאלף וחמש מאות צרעות. כך למדתי להעריך כמה צרעות אני הורג בכל יום".

חזרה למעלה


7. גנֵבת כוורות
המלחמה בגנבת כוורות העסיקה את מגדלי הדבורים מהיום הראשון בו החלו בנדידת הכוורות. כוורות בשטח הם טרף קל לכל החפץ ורק מכשול אחד עומד  בדרכם של הבוזזים וזו הדבורה.
נוסף לכל מעלותיה הדבורה היא המופקדת על שמירת הכוורת בפני גנבים. בלילה כאשר הכוורן ישן שנת ישרים ניצבת היא בפתח הכוורת כשומר נאמן. וכל המתקרב יודע כי לקבל עקיצה מדבורה אינו תענוג כל כך גדול. הנפיחות מזכירה את תוצאות הקרב שחלף עבר במשך יומיים לפחות.  סיפורי גנבת הכוורות עוברים  מדור לדור, ולצערנו בכל פעם  צצים ועולים סיפורים נוספים.

הבן אברהם זוכר את סיפורי  אבא יהושע  על גנבת הכוורות:
 היה זה בשנות השלושים של המאה הקודמת. באחד הביקורים בכפר "שחמא" (כפר ערבי), לא רחוק משדה התעופה תל-נוף של היום. הימים עת האביב, זמן רדיית דבש ההדרים. בני משפחת פצ'ורניק יצאו מביתם בנס ציונה כאורחת גמלים, על גבם של הגמלים נשאו מכונת רדייה, פחים ריקים למלא דבש, מדף כבד לעישון, ני סכינים לפתיחת ציפות הדבש ועוד צידה ומים. כל הכבודה הגדולה יצא לדרכה  על מנת לרדות את יבול ההדרים שהיה מבורך באותה שנה. הגמלים הסבלניים כרעו ברך והאורחה עצרה ליד כוורות הדבורים. ראשון ירד מהחמור המוביל את השיירה  סבא ברוך משה והחל בהקמה אוהל הרדייה. לשם כך נעזר בשני ערבים שעזרו לו במלאכתו, ופרקו את הציוד הרב מהגמל. לאחר שהדליק את המדף המעשן, לבש יהושע הבן את בגדי הדבורים והחל רודה את הכוורות  עם אחיו. הכול הזדרזו על מנת לספק יערות דבש מהכוורות לסבא שהיה באוהל שהוקם בינתיים.
יהושע מוציא את היערות מהכוורת, ולא נותן לאיש לעזור לו במלאכתו, כי רק הוא יודע את נפש הדבורה. מדי פעם זורק מבטו לסביבה כשלפתע הוא מבחין בשני ערבים מתקרבים וכלים בידיהם. מיד הבין כי מטרת  בואם של השניים לקחת דבש. ללא היסוס זעזע מספר כוורות, ואסף נחיל דבורים רגזניות ועוקצניות.
כאשר הערבים הגיעו עד פתח אוהל הרדייה כשהם עטופים בעבאיה גדולה, להגנה בפני הדבורים העוקצניות, שאל בערבית תוך משיכת העבאיה "אש בידקום?" (מה רצונכם) ותשובתם הייתה "בידנה שווית עסל" (רצינו מעט דבש) ויהושע משיב "תפדלו" (בבקשה) "אידחלו" (היכנסו). בינתיים הדבורים פעלו כמצופה מהם.
האוויר היה חמים והדבורה המקומית עוקצנית ובפרט לאחר הטיפול המוקדם שקבלו מיהושע. לא חלפה דקה והחלה מנוסה. הערבים ברחו, ומאחר שלא היו עצים מצילים בסביבה  רדפו אחריהם הדבורים הרגזניות למרחק רב.
לעת ערב סיימו בני המשפחה  את רדיית הדבש. המסגרות הוחזרו לכוורת לאגירה נוספת.  הגמלים, מכונות הרדייה ופחי הדבש המלאים ביבול שנרדה, יצאו כאורחה והפעם למרכז  הכפר מרר, שם חנו למנוחה, ועל מנת לשלם למוכתר הכפר עבור שמירת הכוורות. התשלום שהיה בדרך כלל  שני פחי דבש.
מוכתר הכפר הזמין מיד את העמלים לשתות תה ולאכול פיתות. ברוך משה המבוגר והמכובד פותח בשאלה "היכן אחיך?" סבא ידע כי הוא היה אחד מאלה שבאו לקבל את מכסת הדבש, וכי ברח כל עוד נפשו  מעקיצות הדבורים.
המוכתר חייך ואמר "וואלהי דרבתוהו דרב" (חיי אלוהים הִכיתם אותו) "הוגהו מנפוחה חאלס" (פניו נפוחים מאוד). צחוק מילא את החדר  וכולם יצאו מרוצים.
המוכתר קיבל את הדבש וצחק על כל אלו שחמדו את המתוק המתוק, ויצאו נפוחים וכאובים.
בנוסף למשכורת שקיבל בגמר העבודה דאג יהושע להגניב לערבי עוד צנצנת דבש. תרומה צנועה ליחסים עם העבדאיי במרכז יפו, בייחוד כאשר הכוורות נמצאות זמן רב ללא השגחה.

 
בטרם ניטעו הפרדסים הרבים באזור רחובות, ונס ציונה, מרכז הפרדסים בשנות העשרים והשלושים היה ביפו. על כן נקודות המרעה שהניבו שפע צוף הדרים לדבורים היו בסביבות יפו.
וכך עושה דרכה האורחה עם ציוד הרדייה  גם צפונה, ומתמקמת ליד הדבורים בפרדסי יפו. לפתע מגיחים שני ערבים מזוינים ברובי ציד ישנים ומצוידים בפח גדול וריק ומבקשים דבש מיהושע הבן שעסוק ברדיית הכוורות מחוץ לאוהל הרדייה.
באוהל הרדייה, בנוסף לסבא ברוך משה, רדה גם אחד הערבים שהטיל חיתתו בכל הסביבה ושמו הלך לפניו כעבאדיי אמיתי. בכל פעם שאורחת הגמלים שמה פעמיה לעבר הדבורים היה הערבי מבקש מיהושע שיצרף אותו לעבודה. הערבי ידע כי תוך כדי עבודה יכול לזלול מהמתוק המתוק, ובייחוד לעבוד באוהל הרדייה, שם מורידים את הציפות, הדבש בשיא טעמו ואין דבר טוב ממנו, כך יגיד לך כל מגדל דבורים.
שמע הערבי הרודה דבש באוהל על אודות השנים ההולכים וקרבים, התקרב לסבא ברוך משה ואמר לו: לך ותודיע להם כי אני נמצא באוהל ואין לי זמן לראות אותם כרגע.
יצא סבא ברוך משה את האוהל ואמר לשני הערבים את אשר אמר לו הערבי ולא חלפה דקה ושני הערבים נסו מהמקום והרודים סיימו את יום הרדייה מאושרים, וכשיבול הדבש על דבשות הגמלים בדרכם חזרה לנס-ציונה, והחמור מוביל  את האורחה כסייר מאומן.

יהושע נפטר בטרם עת בגיל 50 מקריש דם. מותו הפתאומי של יהושע הכה בתדהמה את כל בני המושבה נס-ציונה שבאו והתקהלו ליד ביתו.
עבור משפחת פצ'ורניק ב "קיבוץ הפרטי" היה זה מצב קשה (סיפור ה"קיבוץ הפרטי" - ראה בפרק השלישי בעמוד 51). רזי המכוורת לא עברו לאיש.
רק יהושע שלט בהם.  מותו של יהושע נפל עליהם  כרעם ביום בהיר. הם לא ידעו כיצד להתחיל, וכיצד ניתן לפתוח כוורת בלי אישור יהושע.ראובן נבחר  לשאת בעול ולשקם את המכוורת והוא  היה למגדל גדול בלילה חשוך אחד.

חזרה למעלה


8. סיפורם של פחי הנפט – מיכלי הברזל שעשו הסבה לפחי דבש
מנועי המכונות היו בראשית דרכם, חשמל לא היה וצריכת הדלק היה קטנה. והשימוש הנפוץ בדלק היה לפתיליה הביתית, כלי ששימש לחימום אוכל ומים והכלי המתקדם באותם ימים היה הפרימוס, שבער בעזרת לחץ אויר. כלי חשוב נוסף שצרך דלק היה עששית הנפט, שהאירה את הבתים באותם ימים.
הרכבות שהופיעו באירופה, החלו לחצות גם את  ארץ ישראל, הקו עבר ממצרים לסוריה ומשם עד טורקיה. הרכבות היו מונעות בעזרת פחמים וקיטור.
הצורך במנועים הלך וגבר ככל שניטעו יותר  פרדסים. המנועים הראשונים שימשו להשקיית הפרדס. הם פעלו על  נפט. הנפט היה החשוב בין הדלקים בארץ ישראל.
את הנפט היה צורך לייבא. אמצעי השינוע היו דלים, ולכן חיפשו ומצאו אריזות אשר יתאימו לפריקה ידנית , להעברה מאניה גדולה לסירה קטנה, משם לרציף הנמל, וברציף הטעינו את המשא על גב הגמל, שנשא את המסע בנוחיות ליעדו,  שהיה הפרדס או הבית. נפט הוא מוצר  מזוקק  בחלקו, הנפט אינו מתנדף וריחו נדבק בכל מוצר שאיתו בא  במגע. הפתרון לכל בעיות השינוע היה שימוש בפחים בעלי קיבולת של עשרים ליטר.
כל שני פחים שהגיעו באוניה הוצמדו בתוך ארגז מוגן מעץ, כדי למנוע את טלטולם בעת הפלגה בים. ארגזי העץ שהכילו שני פחים היו ממש מציאה עבור מגדלי הדבורים.
כמות הארגזים הייתה גדולה וכל ארגז עץ הפך לכוורת סטנדרטית, והמסגרות עבור הכוורות נבנו על-ידי משפחת לרר-פצ'ורניק לפי גודל הארגז. כל ציוד המכוורת היה מארגזי נפט.
הכוורת האופקית שיעודה לנדידת כוורות בעזרת הגמל, פינתה את מקומה לכוורת הנפט שהייתה לכוורת הסטנדרטית.  כאשר היה צורך להגדיל את קן הכוורת בימי פריחת ההדרים, וערב רדיית דבש באביב, היה חידוש נוסף- ארגזים היו בשפע, וכך פירקו את ריצפת הארגז וזה שימש כקומה נוספת מעל קומת הקן. בכל ארגז היו שתים עשרה מסגרות.
לא רק ארגז העץ שימש את מגדלי הדבורים, פחי הנפט שימשו  כלי אחסון  לדבש. אך כאן צצה בעיה שהיה קשה להתגבר עליה- רחיצת הפחים שעברו הסבה מקיבול נפט לקיבול דבש.
קשה היה להיפטר מריח הדלק.  כל שארית ריח יוצרת מוצר פגום שאינו ניתן לאכילה, וריחו הטבעי, המבושם של ניחוח הפרחים נבלע בריח הדלק. לא תמיד צלחה דרכם של המגדלים.
היה צורך בעבודה קשה ובסבלנות רבה, ולעתים גם אלה לא הועילו. בעיה נוספת שהתגלתה הייתה החומר מהם היו עשויים הפחים. בשל צורתם נקראו פחים אבל הם היו מיכלי ברזל.  
הדבש החומצי מעכל את הברזל וגורם להיווצרות חלודה שאינה רצויה למאכל בני אדם.
בראשית המאה היו ימים בהם היה  מחסור במזון , בימים בהם אין שפע אוכל אין דעתו של האדם נתונה לכל הקשור בבריאות ובייחוד שהידע הקשור לתזונה  בריאה היה דל והוא רק
בראשית דרכו. ובאין בררה היה הפח שבראשית דרכו הכיל נפט, לפח הדבש היחיד.
זרם מבקרים הולך וגדל החל לפקוד את חופי ארץ ישראל בסוף המאה ה-19 חלקם  הגדול של המבקרים היו נוצרים שעשו דרכם  מרוסיה. אלו היו נוצרים דתיים, אשר הכנסייה דרבנה אותם לצאת לארץ הקודש (ארץ ישראל) כדי להביא משם נר דולק ולהדליק בעזרתו את הנרות הקדושים בכנסיות ובמנזרים ברוסיה. אנשי הדת האמינו כי אש מארץ הקדוש היא אש קדושה.
הכנסיות הרוסיות העשירות  מימנו את יציאתם של מאמינים רבים לבקר בארץ הקודש, הכנסייה דאגה לצידה לדרך לצליינים וגם לכרטיס הפלגה באוניה. הצידה כללה  שק צנימים, תה כמה קוביות סוכר שהיו מזונם בדרך. בהגיעם לארץ הקודש נתקלו הצליינים בבעיה. הם נשלחו במגמה להביא אש מארץ הקודש אבל לא מצאו דרך לטלטל את האש באוניה.
בנמל יפו פגשו הצליינים את בני משפחת לרר, מגדלי הדבורים מנס-ציונה, אשר דיברו רוסית ויכלו לנהל שיחה עם הצליינים. בני משפחת לרר מצאו פתרון לבעייתם של הצליינים, כמגדלי דבורים נזכרו בפח הדבש, ציידו את הצליינים המאמינים בפחי דבש ריקים  והפנו אותם לבעלי המלאכה בירושלים. שם נקבו בפחים חור דמוי דלת ששימשה לצורך זרימת החמצן ומקום לבערת הנר והוסיפו קופסה קטנה, שניתן  להוסיף לה דונג מדי יום , וכך יכול היה הנר לבעור במשך ימים רבים.
בני משפחת לרר מכרו לצליינים  את הדונג מהכוורות שלהם. כך, לאחר טלטולים ממושכים בדרך הים הגיעה לרוסיה האש מארץ הקודש. והמגדלים התפרנסו ממכירת הדונג ששימש לבעירת נרות ומפחי הדבש שסיפקו לצליינים. וגם בכיסם של בעלי המלאכה בירושלים, שהתקינו את הפחים לנסיעה, הייתה  הפרוטה מצויה.
אין יודעים אם האש שרדה את התלאות בדרך הארוכה מיפו דרך מיצרי הבוספרוס עד אודסה ומשם בכרכרה במרחבי רוסיה לכנסיות,  אבל אנשי ארץ ישראל ידעו עדנה.
שנות מלחמת העולם הראשונה המלחמה הגדולה היו שנים של שיתוף הפעולה בין תורכיה לבין גרמניה. הכוחות הגרמנים נזקקו המהנדס הגרמני ,ששמו אינו ידוע, מצא פתרון , בניית מספר רב של סירות.  חומר הבנייה שנמצא  בשפע באותם הימים היו פחי הדבש.  מיד הוצא צוו ע"י השלטונות התורכים ובו נאמר כי כל פח ריק יימסר מידית לשלטונות, וכל מי שיפר את הפקודה  צפוי לעונש מות. החשש היה כבד, כל פחי הדבש נועדו לרפסודות, ולמגדלי הדבורים הייתה בעיה, כי היה צורך באריזות  מתאימות  לאחסון הדבש. כך חזרו לתקופה קצרה לארוז דבש בכדים, כבימים עברו.
בשנת 1925 החלו לצאת מהפרדסים מכונות משא עמוסות בכוורות. עקב תשתית הכבישים הגרועה לא היה זה מסע תענוג. נסיעה במהירות של חמישה עשר ק"מ לשעה בממוצע נחשבה לטובה. לעתים קרובות נעלם הכביש ובמקומו הופיע חול. לכן לכל נדידה הצטיידו בטוריה לסילוק החול.כדי לעקוף את קשיי הנדידה במכונית צצה מחשבה לנסות להוביל את הכוורות ברכבת. נעשה ניסיון הובלה אחד ברכבת ליפו. הותקן קרון ברזל מיוחד לצורך זה, אך מזג אויר ביום הנדידה היה שרבי. הכוורות הגיעו ליפו במועד, כאשר פתחו את הקרון נעדר מהן הזמזום העליז האופייני של הדבורים. קרני השמש הראשונות של היום אישרו כי מיליוני דבורים נחנקו.
הייתה גם דרך נוספת לנדידה. בכפר ערבי אחד גויסה קבוצה מבנות הכפר, כל אחת נטלה כד על ראשה, החזיקה בו בשתי ידיה, וגופן הגמיש מנע זעזועים מן הדבורים.

חזרה למעלה


9. סוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים
מבחינה כלכלית סוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים היו שנים בהן  הייתה החצר בשיא פריחתה.  המכוורת שהייתה באותן שנים הגדולה בארץ, כללה יותר מאלף כוורות, והניבה כ30 טון דבש, והפרדס השתרע על מאתים וחמישים דונם . שיטות העבודה בדבורים באותן שנים היו בעיקר שיטות ידניות. הרדייה התבצעה במכונת רדייה ידנית בעלת ארבע מסגרות, בשדה בתוך אוהל שהוקם לצורך הרדייה. הדבש ניגר לתוך פחים של עשרים וחמשה ק"ג, וכאשר התמלא הפח היה צורך להחליף פח ריק, ובסוף היום נמזג הדבש מהפחים לחביות בבית.
הדבורים היו מסוג מקומי, מזן סורי רגזני ולא נוח לעבודה. ציוד המכוורת- הממשק  היה מורכב מסוגים שונים של ארגזים כבדים ולא אחידים בגודלם.
תנובת הדבש הייתה גבוהה, מאחר שטרם החל העיבוד המסיבי הנהוג כיום. הבנייה והכבישים טרם כיסו את פני המדינה. המחרשה והטרקטור לא חרשו כל פיסת קרקע ועשבי הבר לא רוססו. כל הארץ פרחה ושפע צוף היה בנמצא. ממדי גנבת הכוורות הייתה מצומצמת. מחיר הדבש היה גבוה כמחיר בשר, והציבור ידע שדבש הוא מוצר בריאות מן הטבע. לא היה שפע של תחליפים ומעמד הענף היה מכובד.
השתמשו ברכבים חדישים ובציוד סטנדרטי ובמכוורות שוכנו דבורים איטלקיות שקטות שהניבו  יבולי פרק מפואר זה של קליטת עלייה תם כאשר מצב ענף הדבש הדרדר, נרשמו יבולי שיא והעודפים גרמו לצניחה במחירי הדבש. מכוורות שקמו בקיבוצים עבדו בשיטות מתקדמות, מכוני רדייה מודרניים נתנו יבולים גבוהים. בפרדס הוקמו בתי אריזה מתקדמים, בתחילה היה הקטיף בסל,  ואחר כך בבוקסה, ומהבוקסה עברו למיכל בעל קיבולת של 300 ק"ג, אבל ההכנסה לא גדלה ומחיר הפרי התדרדר. אירופה ובעיקר ספרד, ובעקבותיה דרום אמריקה הציפו את העולם בפרי הדר שגודל בתנאים משופרים של שפע מים ומזג אויר נוח על שטחים נרחבים. זנים חדשים הציפו את השווקים. רמת החיים עלתה במהירות והעולים חיפשו הכנסה גבוהה יותר. ואחד אחד עזבו את הקן ופרסו כנפיים לחיים חדשים. רק מיכול נישאר בעבודת המכוורת עד ימיו האחרונים. מיכול נהג לבוא בבוקר להתלונן על העבודה, על העקיצות, על החום בסרבל  
ועל כך שכולם עזבו והתקדמו. למחרת היה מגיע לעבודה שעה אחת מוקדם יותר.  ידענו כי הוא לא יכול היה לחיות ללא העבודה עם הדבורים, הם היו כל חייו.

חזרה למעלה


10.רקוויאם לענף הדבש
סיום פרק הדבורים בספר, הוא סיום של תקופה, של שנים שחלפו לבלי שוב, הדמויות נעלמו ואינן עוד. הפרדסים, מקור הצוף העיקרי, נעקר ובמקומם נבנו בתים ונסללו כבישים.
מחלות חדשות הופיעו בדבורים. ההוצאות גדלו ובגרוש יש חור. ורק כמה צעירים במשפחה מוצאים את לחמם מיגיע כפיהם בענף הקשה הזה. הכבוד לא מה שהיה .
קם דור חדש של קידמה. שעליו נמנים  בני הדור החמישי אשר הגיעו להישגים ושמם ממשיך לפאר את ימי בראשית.  בשל מצב  הענף, החלטתי לסיים את הפרק ברקוויאם לענף גידול הדבורים מפי אברהם בן-נריה.
 
יובל שנים התהלכתי עם הדבורים, הקדשתי להן את שנות חיי היפות ביותר, נתתי לענף- אך גם קיבלתי ממנו- תכניות תקוות, חלומות. פעולתי חרגו מעבר לגבולות המשק
ונדמה לי שטרם סיימתי. עבודתי נקטעה באמצע, התאכזר אלי הגורל. הענף במשק התחסל. גידול דבורים זהו שירת המשק החקלאי, הענף היפה והמעניין ביותר,
רבים נתנו לו מזמנם, כעת אף אחד איננו כאן, כולם נשא הרוח, ולא נשאר אף אחד אשר ישיר לענף את הרקויאם. פעם החקלאות דרשה גישה נפשית. האווירה הפסטורלית הלהיבה ועוררה צעירים לפעולה, אך זה היה לפני שלושה דורות.
שרנו בשעות הקטנות של הלילה "העבודה היא חיינו". כעת חלפו הזמנים ההם, ציפורים חדשות וגם זמירות חדשות, בימינו העבודה הפיזית היא בשביל ארץ ישראל השנייה.
כל בחור טוב שואף להשכלה גבוהה.
אני נולדתי במאה הקודמת וטרם הסתגלתי לרוח החדשה, כאשר הוכרחתי להפסיק את העבודה הפיסית היה זה בשבילי אסון. ולסיום שואל אני את עצמי: מהו סוד הקסם בענף? למה ריתקני במשך שנות חי, מהו סוד הכישוף אשר כשפני ולא הרפה ממני כל ימי חלדי? שלושה שותפים היו לי בענף: הראשון הרחוק מכולם, רם ונישא על פני הכול: החמה במרומים,
המאירה והמחממת המצווה לכל זרע גדול, מיבשת כל ביצה ומחטאת כל זוהמה, היא מקור הבריאות, הצמיחה והגידול. בארצות הצפון איפה שלא זורחת השמש- לא נשמע זמזום הדבורה.
השותף השני- הפרח. זהו סמל הכיסופים לדור העתיד. הפרח טומן בחובו את הזרע, הוא מסמל את רציפות הדורות, והמשך קיום המין. המגע עם הפרח משרה עלינו אמונה ביפה ובנעלה, מפתח את חוש העין והטעם הטוב. הפרח הוא סמל העתיד.
ואחרון השותפים –הדבורה בעצמה: הרבה דברים נכתבו על עבודתה. איך לבטא בחיי יום יום את רעיון העבודה למדתי מהדבורה. חריצות מסירות התמדה, רציפות,
עבודה שקטה ללא רעש והמולה זאת למדתי מהדבורה. תוך מאמצים ללא גבול, לפי תכנית מדויקת, הדבורה הבודדה שומרת על הקשר עם הכלל. הדבורה היא חלק מהנחיל, אינה יכולה להתקיים בלעדו, בהינתקה מהנחיל היא נידונה לאבדון. על הקשר עם הכלל היא מגינה בכל כוחותיה,וכאשר מפריעים לה היא לוחמת בחייה.

חזרה למעלה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

bottom box border